שירה (שמות ופרטים אישיים בדויים), בת 32, נ+0, מורה במקצועה, נכנסה להריון ראשון לאחר מספר חודשי ניסיון, והשמחה שלה ושל בעלה, איתי הייתה גדולה. הם ציפו להריון הזה והרגישו מוכנים ובשלים להפוך, לראשונה בחייהם, להורים. מהלך ההיריון של שירה היה תקין, היא הרגישה טוב, הבדיקות והמעקבים הרפואיים היו טובים. אך לקראת אמצע ההיריון, משהו השתבש. באחת הבדיקות השגרתיות, הרופא אבחן בעיה חמורה במוח העובר. שירה הייתה כבר בשבוע מתקדם להריונה, והבשורה נחתה עליה ועל איתי כרעם ביום בהיר. לצערם ולתדהמתם, בשל שבוע ההיריון המתקדם, נאלצו להפסיק את ההיריון ולעבור לידה שקטה.
הלידה השקטה הייתה עבור שירה ואיתי חוויה טראומטית, שהתקשו להתאושש ממנה.
במצוקתם הם פנו אלי לעזרה. הם חיפשו אוזן קשבת והבנה לכאב הגדול שהרגישו, לאבל על התינוק שהיה ואיננו עוד, ולרגשות האשם.
למשך תקופה נפגשנו לשיחות, אחת לשבוע, שירה איתי ואני, עד אשר הרגישו מחוזקים ויכולים לשוב לחיים. בסיום הטיפול הודיעו לי שהם מתכננים טיול מפנק לחו"ל, ושלאחריו יש בכוונתם לנסות שוב להיכנס להריון.
