סמדר (פרטים אישיים בדויים) בת 28, בהריון ראשון, נאלצה להפסיק את ההיריון בשבוע 23, בשל מום שהתגלה בעובר. היא הגיעה אלי לקליניקה, לאחר שעברה לידה שקטה, שהייתה עבורה חוויה קשה ומורכבת.
היא הגיעה אלי בוכייה וכואבת, בעיצומו של תהליך אבל. היא סיפרה לי שהיא מרגישה מאד בודדה, היא מרגישה שאף אחד לא באמת מבין מה היא עוברת, אפילו לפעמים, גם לא בעלה.
היא סיפרה לי, שתמונת התינוקת המתה חקוקה בראשה, ושהיא מצטערת שלא נפרדה ממנה כפי שהייתה רוצה. היא אמרה שכאב הלב שחשה, גדול לאין ערוך מכל כאב פיזי שחוותה אי פעם.
שאף פעם לא דימם כל כך ליבה.
היא חיפשה סיבות למה שקרה: אולי לא עשתה את כל הבדיקות הדרושות לפני שנכנסה להריון, אולי לא שמרה מספיק על התינוקת כאשר התפתחה בתוך רחמה...
ואני הקשבתי לה. לא שפטתי. לא יעצתי. לא הסברתי. לא ניחמתי. רק הייתי שם בשבילה.
ומסתבר, שזה בדיוק מה שהייתה זקוקה לו. מישהו שיהיה איתה בתהליך האבל והפרידה, מישהו שילך איתה יד ביד את הדרך הזאת, הקשה, המורכבת, הפתלתלה.
עם הזמן, עם כל פגישה שהייתה בינינו, סמדר השילה מעליה אט אט את הכאב, את הצער והאשמה, ולאט לאט הלכה והתחזקה.
בתום תקופת הטיפול, סמדר הרגישה שהיא מוכנה לחזור אל החיים, יכולה שוב לחייך, מרגישה מחוזקת ומוכנה לקראת ההיריון הבא שמתכננת.
כשנפרדנו, קבענו בינינו, שבכל זמן שתרגיש, תוכל סמדר ליצור איתי קשר, ונפגש שוב למשך הזמן שתזדקק לו .
Comentarios