אורית (הפרטים האישיים בדויים), בת 39, רווקה, עובדת הייטק בכירה, החליטה להביא לעולם ילד מתרומת זרע.
את ההחלטה הזאת היה לה לא קל לקבל, ולבסוף , לאחר התלבטויות רבות, החליטה כי היא מוכנה לכך. היא מוכנה להיות לאם חד- הורית. היא מוכנה להתחיל את המסע הלא פשוט הזה. בהחלטתה היא שיתפה אנשים בודדים, את אימה ואת 2 אחיותיה בלבד. היו לה חששות רבים. האם תצליח להרות בגילה? איך בוחרים תורם? איך תסתדר כאם יחידית? מה תאמר לילד כשישאל אותה "מי אבא שלי?" איך תסתדר עם טיפולי הפריון? מה תספר במקום עבודתה?
עם קבלת ההחלטה להפוך לאם חד הורית, הרגישה אורית במתח ובהתרגשות שמציפים אותה. היא התקשתה להירדם בלילות, הראש שלה התמלא במחשבות טורדניות , היא הרגישה לבד.
היא נאלצה להתמודד לבד עם בדיקות רפואיות, היא נאלצה להתמודד לבד עם תהליכים בירוקרטיים מתישים ולבסוף, החלה להתמודד עם טיפולי פריון פולשניים וכואבים. שלא לדבר על ההתמודדות הרגשית: חשש, פחד, תקווה , צפייה, ואכזבה, שוב ושוב, התמודדות בלתי נגמרת עם אי ודאות: האם הטיפול הנוכחי יצליח? האם עשיתי הכל כדי שיצליח? אולי אני צריכה להוריד את קצב העבודה שלי? כמה כוחות יש לי להמשיך לטיפול נוסף? האם לספר או לא לספר , לחברים, לבוס?
הקושי העיקרי של אורית היה תחושת הבדידות. היא הרגישה שאף אחד לא באמת מבין מה היא עוברת, אף אחד לא באמת איתה במסע הזה.
וכך, מוצפת ומבולבלת, היא הגיעה אלי. בשיחות שלנו שיתפה בהתלבטויות שמלוות אותה, בתחושות, בחששות, בפחדים ובתקוות. המשכנו להיפגש לאורך כל תקופת הטיפולים, המשכנו להיפגש גם לאחר שנכנסה להריון, ועד שילדה. בן בריא, באושר גדול, בהתרגשות עצומה. עזרתי לה בהתארגנות שכרוכה בתקופה הראשונה שלאחר הלידה, עזרתי לה לייצר לעצמה מעגלי תמיכה, וכך, לאחר עוד זמן מה, נפרדנו. עוד סיפור של הצלחה.
תגובות